יום שני, 7 בנובמבר 2011

בית הבובות - בכל הדרכים


מאת: סטטלר
חברים, אל תגידו שאני לא מקיז דם בשבילכם. הקשבתי לאלבום החדש (השלישי!) של בית הבובות מתחילתו עד סופו. פעמיים. גברים חזקים ממני היו נשברים כבר בשיר החמישי בסיבוב הראשון, אבל זכיתי לכוחות-על זמניים מתוך מחויבות למטרתי – סיקור כן ככל האפשר של הביב האפל אותו אנחנו מתעקשים להכתיר שוב ושוב כ"מיינסטרים ישראלי". בשבילנו. ובשביל הילדים שלנו.
היא חוזרת. בת הזקונים הסוררת והחובבנית-בסבבה של "זרם" השאנטי, זאת ששבתה את דמיון המדינה ב2005 עם הלהיט הסתום "סיגפו" – ההוא שבעצם מדבר על איזה בחורה בשם סיגל שמכונה סיגה והיא חזרה מאיפשהו לאנשהו וזה היה רגע מכונן בחיי המוצ'ילר של שני החבר'ה מנתניה (סיפור שכל אחד מאיתנו יכול למצוא בו משהו מעצמו. נגיד אני מוצא בו את האות ס').

זה לא שלא נתתי צ'אנס. הייתי שמח לשמוע  את החבר'ה האלה עולים מדרגה בעומק המוזיקלי והמילולי, כמו שלמשל שוטי הנבואה עשו באלבום השני שלהם. אבל שוטי הנבואה היתה להקה של מוזיקאים מלכתחילה, בזמן שחלק מהותי מהקסם-לכאורה של בית הבובות הגיע מזה שהם "חבר'ה כמו כולנו ששרים מהלב", לא מקצוענים הדוקים.
באלבום החדש עליית המדרגה מתבטאת בעוד שכבה של מלודרמה מוזיקלית. עם הפקה שלוקחת אקלקטיות של מוזיקת עולם ויוצקת לתוכה אקשן מוגזם של רוק קלאסי, כל רגע באלבום נשדד מהכנות (הפוטנציאלית) שלו. כנות שהיתה יכולה להיות האמתלה לטקסטים הקלישאתיים במידה והעיבודים היו צנועים טיפה יותר. וכן, הטקסטים זה מה שבאמת משדרג את האלבום הזה מרמת "יומרני" לרמת ה"מביך". האלבום נפתח ב"אתם תשבו ואני אספר", שמבהיר לך על המשפט הראשון שכדאי לצפות לסטנדרטים של סביב-המדורה-עם-קיבוצניקיות-שיכורות מעתה והלאה. הבובות לא מחכות אפילו דקה וחצי לפני שהמילים "כמה", "שאני" ו"אוהב" נכנסות לתמונה.
 
                                                   (איזה יום יפה בחוץ!)
לא שאני מזלזל באהבה, כן? אני הכי בעד. אבל אהבה כפי שהיא מצטיירת דרך השירים של בית הבובות היא סוג של הערצה סמוקת-לחיים ומעפעפת-עיניים שמתאימה יותר לילדה בחטיבת ביניים מאשר לגברים בעשור ובאלבום השלישי לחייהם. "את מלאך בין בני אדם, ואת שלי/ כשאת איתי כאילו השמיים נהיים יותר קרובים" הם שרים ב"שלי" (וזה מלווה בגיטרות "רוק", פור קריינג אאוט לאוד). "איזה יום יפה בחוץ/ השמש זורחת ואת כל כך יפה" ב"איזה יום יפה בחוץ" (כינורות! פסנתרים! זמרות "אפריקאיות"! אתם מרגישים את זה?!). כן, הם אשכרה משתמשים בצירוף המילים "השמש זורחת".
כשהנשמות הטובות האלה לא שרות לבנות, הן שרות לאלוהים. תהיו בטוחים שכל שיר פה שמדבר בגוף שני זכר הוא על הקב"ה, שהוציאנו מנפאל והביאנו סיגפו. כבר בשיר השני באלבום - "בין אדם למקום" - הם מתוודים על התגלות אלוהית – "לא אשכח את היום שהופעת בחלון והפכת מציאות" (טוב, לפחות הם לא חזרו קיפוד או הסתובבו עירומים על נתיבי איילון). "כל זה" נפתח בגיטרות א-לה "אחלום לנצח" ובמילים "אם לא לך אז למי אני אאמין?" וממשיך במלודרמה מעוררת חלחלה א-לה המצור על מצדה במילים "תן לי חרב, תן לי ספר, תן לי אנשים – על האדמה הזאת אני אלחם בעצמי!". ללא ספק רגע ה-WTF של האלבום.
מעט האותנטיות שמדי פעם מבצבצת - למשל בבית הראשון הפסנתרי של "מחשבות מקולקלות" והמילים היחסית מקורקעות "איך שהן באות מחשבות מקולקלות/ הבית הופך למטונף" – נהרסת אחרי רגע במפלי מיתרים והתעקשות מיותרת על חרוזים ("חוזר להתמכר/חוזר להיות חבר").
בקיצור, חבל. משהו בלהקה הזאת שידר פעם צניעות מסוימת, גם אם שטחית. השטחיות שלהם נשארה הבעיה הגדולה ביותר שלהם, זה פשוט שעכשיו היא מלווה בבומבסטיות והאדרה עצמית שפשוט לא יושבות טוב עם הטקסטים. במילים פשוטות – נדמה שההצלחה עלתה להם לראש. אולי הם צריכים קצת זמן במזרח, להרגיע מכל הבלגן.

5 תגובות:

  1. "סיקור כן" ולא "סיקור כנה"

    השבמחק
  2. אנונימי, כשאתה צודק אתה צודק. תיקנו.

    השבמחק
  3. אין ספק, זה האתר הכי אהוב עלי כעת. המשך לכתוב!

    השבמחק
  4. אחת הביקורות היותר מצחיקות (ונכונות) שקראתי..
    Keep it up!

    השבמחק