עומר אדם - ילד טוב ילד רע

מאת: סטטלר
כבנאדם שביום יום מנסה להתרחק ממכשירי רדיו לא יצא לי לדעת על עומר אדם יותר ממה שכל תל אביבי יודע: זרקו אותו מכוכב נולד כי גילו שעוד לא צנחו לו הביצים ויש לו את הקליפ לשיר היווני ההוא עם כל הבחורות במסיבת בריכה והנינג'ות הגרוזיניות (מעל לשני מיליון צפיות ביוטיוב. מפחיד לחשב כמה מנדטים זה שווה). חשבתי שלהקשיב לאלבום שלו יהיה כמו לצפות בערסים רוקדים עם גרסאות דאנס בחתונה, לא כמו לצפות בדוד השיכור של החתן יורד על הברכיים לפני אשתו לשעבר.

נכון, קוראים לאלבום הזה "ילד טוב ילד רע", אבל לא תמצאו בו הרבה ילד רע. ברובו עומר אדם עורג. עורג בצורה הילדותית, המתרפקת והמביכה שאופיינית ל"מוזיקה הים תיכונית" (אם כבר חייבים להשתמש בשם מכובס, הייתי מעדיף "שירים שלקחנו מיוון"). למי הוא עורג? לכולן. 40 אחוז מהאלבום זה שירי ערגה מתפייטים לבת זוג, 40 אחוז זה שירי ערגה מתפייטים לבת זוג לשעבר, וה-20 הנותרים הם שירי חרמנות ילדותית, שאמנם מרגישים יותר כנים אבל מגחיכים את הרגשנות שמאפיינת את שאר האלבום. עומר אדם הוא כמו נהג המונית שנסעתי איתו לא מזמן שדיבר איזה עשר דקות על כמה שהוא אוהב את אשתו ונאמן לה לנצח, ובסוף הוסיף בקריצה "חוץ מכשאני בתאילנד". 


זה מוזר קצת לנסות לשפוט את אופיו של אדם (אופיו של אדם! חה!) לפי אלבום שכולו שירים שכתבו לו אחרים (יוסי גיספן, דורון מדלי, עוד כמה אנשים שהשם הפרטי שלהם יוסי). אבל זה מה שאני כן מצליח ללמוד עליו – הבנאדם הוא בובה שנותנת להנהלה שלו לשחק לה בחוטים בצורה מלאה, וההנהלה - אסף אטדגי, קורבן הסחיטה המוביל של ישראל- לא יודעת איך לברור חומרים או כותבים בצורה שבונה דמות עקבית (אגב את שניים מהשירים כתב אטדגי בעצמו, ובאחד מהם יש את החרוז האהוב "ירח/זורח"). אם כבר שוכרים את מיטב שכירי החרב של הליריקה המזרחית, למה שלא יתאמצו להתאים את הטקסטים שלהם למבצע בן ה-18? אני אמור להאמין לו כשהוא שר דברים כמו "את התמימות כבר איבדתי, עברתי הכל בחיים"?

ברגעים מעטים עומר אדם מרגיש כמו בן 18 אמיתי. לאלה אולי אי אפשר לקרוא "איכות", אבל לפחות אפשר להקשיב להם ולהרגיש שאתה צוחק איתם במקום עליהם. "בניתי עלייך", למשל, הוא דוגמא לשיר פופ מזרחי מפגר אבל אמין, שמדבר במילים ארציות שמאפשרות לך לקנות את זה שאולי המבצע הצעיר כתב את הטקסט בעצמו. את כל השאר אני לא ממש יודע איך לאכול, ולמען האמת אני די מופתע שקהל היעד של האלבום מצליח.
אחת הקלישאות הכי גדולות שמבקרים מחוץ לתחום משתמשים בהן כשהם מנסים לבקר מוזיקה ים תיכונית, היא ההצהרה שפעם במוזיקה מזרחית שרו מהלב והיום בלה בלה בלה. אני לא אתיימר להתעניין בתחום ולא אשלוף את זהר כעלה תאנה. ראשית כל, כי גם לו אני לא ממש מקשיב. ושנית כל, כי גם למאזין הלא מעמיק (כמוני) ברור שמדובר בספירות שונות לגמרי. בואו נפטר מהרפרנס המיותר הזה: להשוות את ארגוב לעומר אדם זה כמו להשוות את ג'וני קאש לכריסטינה אגילרה. הם פועלים בז'אנרים שונים לגמרי. אז בואו נחדד את זה ככה: אם קובי פרץ זה כריסטינה אגילרה, עומר אדם זה מקסימום רבקה בלאק.

נ.ב. יש באלבום שיר שנקרא "מיליון נשיקות". לא יכולתי שלא לדמיין שהוא נכתב בתור תגובה ליהורם גאון. יהורם, אם אתה קורא את זה, תסדר שמישהו יכתוב לך שיר על מיליארד נשיקות. זה יראה להם.