וויטני יוסטון הלכה אמש לעולמה. גם אם זה לא באמת הפתיע אף אחד, עדיין יש משהו עצוב באדם שמת בטרם עת, ולכן אפשר להבין את ההמולה התקשורתית והרשתית שליוותה את האירוע. אבל וויטני היא הרי לא משלנו ובינינו היא גם ככה לא הייתה בשיאה, לכן גם מעט העצב הזה היה מהול בקצת אירוניה. חוץ מזה איך אומרים, כל סוף הוא התחלה? זבל של אחד הוא אוצר של אחר? למה לא למנף את מותה של יוסטון לקידום קריירה אחרת? של מישהי שאשכרה חיה עדיין. של ליאל קולט למשל.
אתם בטח שואלים מי זו ליאל קולט ובצדק. מדובר במוצר מעבדה שטופח עוד משלב הביצית להיות "זמרת אפיפיורים". מעין גרסה צעירה של אחינועם ניני, רק בלי הבולשיט שבלנסות להוכיח את עצמה בארץ קודם. היא לא מכוונת לקהל הישראלי, אנחנו לא מעניינים אותה ואת מנהליה. אבל זה בסדר, היא עדיין לא עשתה משהו משמעותי באמת בקריירה ולכן אין לנו סיבה אמיתית לנכס אותה לכבוד הלאומי. ההישג הגדול ביותר שלה עד כה (בארץ לפחות) הוא הופעה עם הסקורפיונס. Enough said.